כמה רגעים של פנטזיה נהדרת

אני חושבת שהבנתי מה הכי מפחיד אותי בלהיפרד.

מפחיד אותי לשכוח. מפחיד אותי שאשכח אותו.

מפחיד אותי שאם אני, שכל כך אהבתי, אצליח לשכוח אותו, אז בטח אותו "אותו", יצליח לשכוח אותי, ובסופו של דבר - זה באמת מה שהכי מפחיד אותי!!

הרי אף אחד לא רוצה שישכחו אותו. כולנו רוצים להאמין שמי שאהב אותנו איפשהו תמיד יאהב לנצח נצחים או לפחות עד שזה לא יהיה אכפת לנו יותר אם הוא בכלל זוכר...

יש בי אפילו משהו קטן פצפון שמקווה שהמיתולוגי שלי מלפני 14 שנים לפעמים עוד נזכר בי ואם בטעות הוא פוגש אותי ככה סתם ברחוב עם אשתו, הוא תוהה לעצמו, מה היה קורה אם אני זו שהייתה שם איתו...

אבל נראה לי שרוב האנשים לא ממש כמוני ובעיקר גברים, הם יכולים פשוט לעשות איזו תנועה קטנה עם הראש שמעבירה אותם למוד רציונלי והופ... הם במקום אחר. איך אמרת לי: "להיפרד זה כמו להפסיק לעשן, החלטתי אז הפסקתי..." מעניין, האם גם אני כמו סיגריה כל כך מזיקה שחייבים להפסיק ומיד?

זה אף פעם לא נעים להיפרד, גם אם בתוך תוכך את יודעת שזה הדבר הנכון ושאין לזה את אותו עתיד שתמיד דמיינת לעצמך וששום דבר הגיוני לא יכול לצאת מזה, אבל כשאת חושבת על החיבוק, הליטוף ואותה הנשיקה את רק רוצה שזה לא יגמר לעולם ופאק על כל הלאויים, סימני האזהרה, אזעקות, תמרורי עצור, אמא שלו וכל הדברים שעולים לך בראש. כשהרגש נכנס, השכל יוצא לחופשה ולא בטוח שיחזור בקרוב – לא סתם אומרים שאהבה עיוורת...

התאהבתי בבחור שצעיר ממני בכעשור. זה לא שתכננתי את אותה קוגריות שתמיד הייתה נראית לי הזויה. תמיד כשהתחילו איתי בחורים, שאפילו מעט יותר מבוגרים ממנו, חשבתי שהם נפלו על הראש ושאין שום סיכוי. אבל לחיים חוקים משלהם ומצאתי את עצמי מאוהבת בילד.

יש משהו קסום בלהתאהב במישהו שממש צעיר ממך. גם ככה כשאת מתאהבת את מרגישה קצת ילדה אז כשאת מתאהבת בבן 27, את פשוט הופכת לאחת כזו. הרי אומרים שאנחנו מתאהבים באנשים שגורמים לנו להרגיש הכי טוב עם עצמנו ולהרגיש צעירה בעשור זה נפלא לא?

אין כמו להרגיש שוב בת 27, ההיגיון, האחריות, הבגרות, השכל הכל נשאר מאחור ואת מתנהלת בנאיביות מוחלטת ושום דבר לא קיים חוץ מהפנטזיה הלא הגיונית הזו של ילד/גבר וברור לך שאתה חיה בסרט אבל עם סרט כזה למי בכלל אכפת מהמציאות!!!

כשאת יוצאת עם גבר צעיר את מוותרת על מלא דברים שהרבה נשים לא היו מוכנות לוותר שקשורים בעיקר לכל מיני פינוקים ובילויים מסוג אחר, אבל לי לא היה אכפת, הייתי מכורה, אולי לגיל, אולי לעיניים הכחולות האלה, אולי לחיבור קוסמי לא מוסבר ביננו או אולי למגורים עם השותף שלו??

לפעמים יש חיבורים שאי אפשר להסביר, כאלה שהבדלים של גיל, מין, גזע, דת או לאום לא יכולים להפריע להם להתקיים לתמיד או לפחות לכמה רגעים של פנטזיה נהדרת... וכך, כמו שאתה מכור לסם - אתה יודע שהוא לא טוב לך ומחר בבוקר תרגיש חרא ובכל זאת, זה כל מה שאתה רוצה וחושב עליו. ידעתי שזה הולך להיות קשה, ידעתי שזה מגיע עם שלט נאון ענק של פג תוקף ובכל זאת נשארתי שם, כי משהו נאיבי שקיים בי- בלי שום קשר לילדותיות המתפרצת באותה תקופה, חשב שאולי ננצח את הסטטיסטיקה, אולי זה יהיה הסיפור הכי יפה בעולם שאנשים עוד יספרו אותו לנכדים שלהם וכמובן אנחנו לנכדים שלנו...

חלומות לחוד ומציאות לחוד וכשהמציאות דפקה על הדלת והשכל התחיל לעבוד שעות נוספות מיד נגמרה הפנטזיה. פתאום הילד כבר לא כל כך ילד ועושה את הדבר הרציונלי והבוגר ואת נשארת אותה ילדה, ששכחה שהיא בכלל אישה, שלא מבינה איך מסיפורי האגדות עברת לג'אנר של הטרגדיות...

כמובן שהמשפחות משני הצדדים לא ממש אהבו את הסיפור. אמא שלי חשבה ישר שאין לי מה לחפש עם מישהו שלא יעשה איתי ילד (העיקר נכד, כלום לא חשוב) ואמא שלו לעומת זאת חשבה שאגנוב לו זרע (כנראה שמעה שזה טרנדי עכשיו)... אמא שלי אמרה שמגיע לי גבר אמיתי (אם היא רק היתה יודעת...) ואמא שלו ציינה, מבלי בכלל להכיר אותי, שמגיעה לו את המושלמת בשבילו (היא בטח התחילה כבר לחפש...) בעולם קונבנציונלי שתיהן סביר להניח צדקו, אבל הן חיו את החיים שלהן, עשו את הטעויות שלהן, חוו את החוויות שלהן - אז תנו לנו לטעות בשקט!!!

זה נכון - הסוף היה ברור מההתחלה ולא, לצערי לא הצלחנו להוכיח אחרת לא לעצמנו, ולא לעולם הסקפטי שסבב אותנו... ועם ההבנה ואולי קצת הקלה יש געגוע גדול ומתוק למשהו שככל הנראה קורה רק פעם בחיים.

ולכל הנשים בעולם שהכירו גבר צעיר מהן, שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאמינה בכל ליבי שסיפורים כאלה אפשריים וקיימים בארץ ובעיקר בעולם אבל זה מצריך שניים שבאמת יהיו שם וילכו עם זה עד הסוף עם כוחות מברזל - אל מול משפחות מתנגדות ועם המון ביטחון עצמי, כי תמיד יהיה לאנשים מה לומר ותמיד יהיו צעירות ממך בסביבה שלו (בכל זאת את מזדקנת "קצת" לפניו...) אבל אני מאמינה בכל ליבי שלאהבה אין גיל והכל יכול לקרות כשבאמת קיימת שם אהבה גדולה.

נכון זה לא אידאלי, נכון זה לא קונבנציונלי אבל אני יכולה לספור על יד אחת, וגם זה יותר מידי, את הזוגות האידאליים והקונבנציונליים עם הסיטואציה המושלמת כביכול, שמאושרים סביבי. אז שיקפצו כולם! עדיף אושר אמיתי על פני מה שכתוב ב"ספר החוקים", שלדעתי נכתב ע"י גברים (או אימהות), אז זה באמת לא נחשב.

שמעתי אתמול משפט שממש נגע בי והוא אומר שהכול בחיים משתנה בכל רגע, אנחנו בתנועה מתמדת ולכן אסור לנו להיאחז בשום דבר, ובמיוחד בדברים שאנחנו הכי מפחדים לאבד. ובנימה אופטימית זו אני אשחרר את הצורך לדעת האם שכחו אותי כל חברי לשעבר ואתמקד בלמצוא את אותו אחד שיישאר ולא משנה מה כתוב לי או לו בתעודת הזהות, משנה שהוא יאהב אותי למרות... ולא בגלל!!!