השעון המעורר צלצל, עוד יום מתחיל בבית משפחת גור, חשבה לעצמה מנסה להדחיק לעוד כמה רגעים את המציאות ולהמשיך בעולם החלומות שהיא כל כך אוהבת וכל כך מתגעגעת אליו בשנים האחרונות. מאז שרון - בנה בכורה נולד, היא לא ישנה כמו שהיא אוהבת. בעלה ישראל לעומתה, קם זריז כמו תמיד. אם היא הטיפוס הישנוני חולמני, אז הוא הטיפוס הערני מפוקס. הוא התעורר בקפיצה מהירה מהמיטה ישר למקלחת. היא התמתחה לה במיטה מנסה ליהנות מהרגעים האחרונים שבין החלום למציאות ,השקט והרעש, הלבד והמשפחה. כך שכבה מתבוננת בו, לא שהיא צריכה להתבונן בו כדי לדעת מה הוא עושה, לפעמים הייתה צוחקת עליו שהוא כמו רובוט אנושי - עושה את הכול על אוטומט בדיוק באותו הסדר וכל כך צפוי. כשהיו צעירים, לא כל כך מזמן, אפילו שזה מרגיש רחוק, הייתה מזיזה לו לפעמים את משחת השיניים, את מגבת הפנים או אפילו מחביאה את העיתון רק לשם השעשוע. הוא היה משתגע והיא הייתה מתמוגגת. פעם הם היו צוחקים על זה, והיום, הוא היה כועס עליה ונוזף אם רק הייתה משתטה ולא מתנהגת בהתאם לסדר המופתי שלו.
היא נכנסה לחדרו של רון שביקש את מנת השוקו שלו מתוך שינה . את הבוקר הוא אוהב לבלות מול תכנית טלוויזיה אהובה עם בקבוק שוקו בעודה מעירה את שירה- הנסיכה שלה. שנתיים של מתיקות ואהבה הילדה הזו, חשבה לעצמה. היא הרימה אותה על הידיים וחיבקה אותה חזק. נתנה לה בקבוק ושמה אותה בלול בסלון לצדו של אחיה המהופנט למסך. לחצה על הקומקום שיעשה את שלו וירתיח מים לישראל, הפעילה את מכונת הכביסה וחזרה לחדר הישנה להכין את עצמה ליום החדש.
בעודה נלחמת עם הג'ינס מתקופת "פרה- שירה", היא שומעת בכי מהסלון ואת קולו של ישראל נוזף ברון. הילד הפיל את כוס הקפה של אביו הנרגן על העיתון ואותו נוזל חום לא פסח על השטיח בסלון. התקרית המצערת הפרה את התזמון המושלם של ישראל, שהיה אמור לצאת בעוד חמש דקות לכיוון העבודה ועכשיו צריך לנקות, לסדר, להכין עוד קפה - מה שהוציא אותו לגמרי מאיזון. מסיבה לא ברורה היא פשוט נעמדה שם בין פרוזדור לסלון והתבוננה בהתנהלות של כל אחד מהם: ישראל, היה לחוץ ולא כל כך סלחן כלפי הילד בן החמש שרק במקרה הוא גם הבן שלו. מה קרה לו? חשבה, מתי הוא הפך לאיש כזה קר וקשה, הוא היה כל כך שונה כשהם הכירו. רון, בכה וזרק את בקבוק השוקו על השטיח בכעס, גם אני הייתי כועסת במקומו, חשבה לעצמה. שירה יבבה גם כן, ונעמדה בלול רוצה לידיים של אמא, הקומקום רתח וישראל התעלם מהילדים והלך להכין לעצמו כוס קפה חדשה זורק לעברה משהו שהיה נשמע כמו: "נו למה את עומדת כמו איזו מומיה תעשי משהו, את לא רואה שאני מאחר?" היא לא יכלה לזוז, רגליה קפאו במקום. ליבה רצה לאסוף את הילדים חזק אל חיקה אך היא לא הייתה מסוגלת, פתאום זה היכה בה- איך דבר כל כך קטן כמו כוס קפה שנשפכה בשגגה, הביא את בעלה להתקפת עצבים, את ילדיה להתקפת בכי ואותה למה שנראה כמו התקף חרדה.
היא הצליחה להזיז את רגליה ובצעדים מהירים וספונטניים פנתה לכיוון הכניסה חוטפת את התיק מהשולחן, יוצאת החוצה ומשאירה את ישראל בהלם שמהר מאוד התחלף בצעקות על מפתן הדלת וניסיון אחרון להחזיר אותה בקריאות מהחלון של המטבח. היא שמעה אותו זועק לעברה אך לא הצליחה להקשיב כי הראש שלה היה במקום אחר, הראש שלה היה עסוק בלברוח משם וכמה שיותר מהר.
היא רצה ברחובות עם הג'ינס הצפוף, גופית סבא לבנה וכפכפי אצבע. היא רצה כמו שהיא לא רצה שנים. פעם היא הייתה רצה להנאתה, שלוש פעמים בשבוע היא שמה אזניות עם מוזיקה שהיא הורידה במיוחד לחגיגת הריצה שלה ויצאה לסיבוב בפארק הירקון. פעם היא רצה בשביל הנפש, היום היא רצה כנסה על נפשה מהחיים האלה שהיא כבר לא מזהה את האישה הזו שחיה אותם. כאשר הגיעה לדרך השלום מזיעה מהריצה ומכל מה שעבר עליה והחליטה לעלות על אוטובוס לכיוון הים. היא הייתה צריכה ים, הייתה צריכה שמש מרפאה, הייתה צריכה לעכל איך זה יכול להיות שהיא עזבה עכשיו את שני הפעוטות שלה בוכים ונזקקים עם אבא שלאחרונה הפך קר ומנוקר. "יהיה בסדר, יהיה בסדר" היא שיננה לעצמה מנסה להרגיע את הבערה שהתחוללה אצלה בפנים. " את בסדר?" שאלה אותה אישה מבוגרת שישבה בקרבתה בקו 56 בדרך לים, "כן תודה הכול יהיה בסדר", ענתה והבינה שהיא נראית בדיוק כמו שהיא מרגישה. היא הוציאה גומייה מהתיק ואת סט האיפור שלה וניסתה להראות קצת יותר אנושית גם בשבילך להרגיש יותר טוב וגם בשביל לא לבלוט כל כך בציבור. היא אספה את שיערה לקוקו גבוה, הוציאה מגבון לח וניגבה בעדינות את אגלי הזיעה מפניה, שמה מעט סומק ושפתון אדמדם על השפתיים והרגישה שהיא לפחות נראית כמו בן אדם גם אם היא מרגישה כמו מפלצת.
הים היה שקט גלים נמוכים נעו בעדינות הלוך ושוב מגיעים אל החוף וחוזרים חזרה לתוך כל הכחול הגדול הזה. היא נזכרה שפעם מישהו אמר לה שהחיים של כל אחד מאתנו הם כמו גל, הוא אינדיבידואל מצד אחד אבל הוא לעולם לא יכול להיות נפרד מהאוקיינוס שהוא בעצם היקום שלו. כל גל קטן משפיע על הים והים משפיע על הגל הקטן ,הם לא נפרדים, הם אחד. מעשיה של אפרת השפיעו על כולם, הילדים עברו בוקר לא סימפטי, סביר להניח שישראל לא הלך לעבודה - וזה כבר שינוי קיצוני עבורו, בטוח שאימה עודכנה מיד במתרחש והוזעקה בבהילות לעזור עם הילדים ואפילו האישה המבוגרת מהאוטובוס שניסתה להבין מה עובר על האישה הצעירה הזו בשעות הבוקר המוקדמות, גם היא הושפעה מהמראה הלא שיגרתי הזה בדרכה לעבודה. לכל דבר יש סיבה בחיים האלה ,חשבה לעצמה וכנראה שעכשיו היא נמצאת בחוף הים כי פה היא צריכה להיות בשביל להחזיר לעצמה את השפיות שעזבה אותה בין הפרוזדור לסלון בשבע וחצי בבוקר יום ראשון ה- 3/6/11. אותו גל מגיע עוצמתי נחוש לכיוון החוף ואז הוא נשבר לרסיסים נקצף ונשטף וחוזר להמציא את עצמו מחדש באוקיינוס הגדול. גם היא הגיעה לים שבורה לרסיסים רוצה להמציא את עצמה מחדש אבל איך לעזאזל? איך?
בקיוסק צמוד לחוף היא רכשה מגבת, דייאט קולה וקופסת סיגריות אל אם לייט. 6 שנים היא לא מעשנת אבל היום היא עשתה הרבה דברים ששנים היא לא עשתה אז למה לא? חשבה לעצמה בדרכה למים להתנפצות משלה. היא קיוותה להתנקות בתוך הים הגדול הזה ולהתחיל מחדש. המים היו חמימים ונעימים כיאה לחודש יוני. שמונה בבוקר שמש חמימה, היא, מים, שמיים ,חול ועוד כמה זקנים שהיו עסוקים בעצמם. זה היה הזמן והמקום הכי טוב לנסות להבין מה עובר עליה. היא צללה והרגישה את המים מלטפים את גופה, את שיערה את פניה. כמה שנים היא לא הייתה במים ככה לבדה. בעבר הייתה הולכת לים בכל הזדמנות, משזפת את גופה החטוב, עושה בטן גב עם חברות או עם ספר טוב, מושכת מבטים מגברים חרמנים ונשים קנאיות. פעם היא הייתה כוסית רווקה ללא דאגות וללא צלוליטיס. זה בדיוק מה שחסר לה. היא יצאה לכיוון המגבת בוחנת את גופה הרטוב והלא כל כך חטוב. איך הגעתי למצב הזה, שאלה את עצמה. איך אני אפרת גולדמן שתמיד נראתה טוב והייתה נחשבת לאחת הבחורות השוות בתל אביב הגיעה למצב שרק לזקנים יש סיכוי לראות אותה בלבוש תחתון? אפילו לישראל היא כבר לא ממש נותנת להתבונן בה בתאורה מלאה. היא שונאת את הגוף שלה ומה שקרה לו בלידה האחרונה. הלידה זה רק תירוץ עלוב, הרי יש נשים שחוזרות לגזרה הקודמת שלהן גם אחרי 3 לידות אבל היא נתנה לעצמה להזניח את עצמה ועכשיו היא מרגישה כאילו כבר מאוחר מידי לחזור ולהראות טוב, כאילו כבר מאוחר מידי לחזור לחיות נקודה.
היא שכבה על המגבת מעשנת את הסיגריה הראשונה מהחפיסה החדשה, מתבוננת בשמיים ונזכרת בחיים שלפני משפחת גור. "מה תשתה? " שאלה את הבחור החתיך על הבר, הכי כיף לה לעבוד כשישנו בחור חתיך על הבר, היא בשיא פריחתה. " ג'וני שחור" הוא ענה, "אני אוהבת את הגברים שלי עם וויסקי " קרצה לעברו והוא היה מבסוט מזה שמכל הגברים על הבר היא מעוניינת דווקא בו. קראו לו ישראל גור. הוא היה חתיך הורס, יוצא סיירת מובחרת, בשנה השנייה ללימודי המשפטים באוניברסיטת ת"א. היא הייתה סטודנטית לספרות ועיתונאות ובירמנה לפרנסתה בבר טרנדי תל אביבי וככה הכול התחיל. הוא ביקש את הטלפון לפני שהוא הלך, היא אמרה שיכתוב לה את שלו ואולי יש מצב שהיא תתקשר- טיזרית היה שמה השני. בדייט הראשון הוא לקח אותה למסעדה עם מקומות מעולים שהוזמנו מראש, הוא עשה את הכול בדיוק כמו שכתוב בספרים. כן, היא אהבה את כל הספרים הרומנטיים הכי קיטשיים שנכתבו ותמיד ידעה שהבחור שלה יתנהל כאילו יצא מאיזה רומן רומנטי. אבל החיים הם לא ספר ובמציאות שלה הבחור הרומנטי התרחק והתרחק עם השנים ואותה רומנטיקה דביקה הפכה לזיכרון מתוק. את הצעת הנישואין היא קיבלה בתאילנד באי קטן ליד קופנגאן שניקרא אג'ואן. הוא שלח אותה להזמין להם צהריים ואז כתב על החול בענק "התנשאי לי אפרת?" הם התחתנו בטראסק שהיה האולם הכי נחשב בת"א, היא הייתה כלה מדהימה. כל יום אמרה תודה על כל המתנות שקיבלה, וכשרון נולד לא הייתה משפחה מאושרת מהם בכל העולם כולו - כך היא הרגישה לפחות. אבל אז החלו החיים האמתיים לדפוק על דלתם. את הבגדים הסקסיים החליפו הטרנינגים המלוכלכים, את הרומנטיקה החליפה העייפות ואת הסקס בלילה ההנקות. ישראל היה אבא נפלא ובעל נהדר אך בזמן שהוא התחיל התמחות במשרד עורכי דין גדול היא החלה להרגיש קצת לבד בכל הסיפור הזה של ההורות. מה גם שהאימהות הרחיקה ממנה את החלום הגדול שלה להיות סופרת או לפחות עיתונאית רצינית. לפני הולדת רון היא כתבה תחקירים עבור עיתונאי ידוע והוא חזה שהיא תהייה הדבר הבא. כשהיא סיפרה לו שהיא בהריון הוא החמיץ פנים ואמר " זו ברכה שאני מקווה שלא תעלה לך ביוקר". היא לא הבינה על מה הוא מדבר אבל אחרי חצי שנה, כשהוא מצא מישהי אחרת שיכולה להיות הדבר הבא, היא התחילה לקבל מושג איך יראה העתיד שלה וכך היה - את אהבה לכתיבה החליפה האהבה הענקית לילדים ואת המתנות הקטנות מהבעל החליפו הציורים שרון מביא לה מהגן. החיים השתנו וכתוצאה מכך גם היא עברה שינויים קיצוניים, אך עמוק בפנים עדיין כלואה לה אותה אפרת, זועקת לצאת החוצה לחופשי, התמוטטות או התקף חרדה היה רק עניין של זמן או מאורע מחולל.
היא החלה מרגישה את הרעב והשמש של 11:30 הייתה חמה מידי עבורה. מה היא הולכת לעשות עכשיו? לאחר מקלחת זריזה במלתחות, היא עלתה מחוף גורדון לשדרות בן גוריון ומשם לרחוב דיזנגוף האהוב עליה. פעם היא קראה לו רחוב הכלות, לאחר מכן הוא הפך להיות "הרחוב שלי" -כשהייתה לה אפיזודת מגורים עמו, ולבסוף הוא הפך לרחוב הטיולים עם העגלה של רון, אבל מאז שהם עברו לגבעתיים היא לא ממש מבקרת פה. היא נכנסה לחנות בגדים ורכשה שמלת פרחונית קיצית קצרצרה ובנוסף חצאית מיני שחורה וגופיה בורוד פוקסיה, סתם שיהיה איתה ליתר ביטחון, כי אם איך שהיום התחיל אין לדעת איך הוא יגמר. התחנה הבאה, חנות נעליים. היא בחרה סנדלים שחורים עם עקבים יחסית גבוהים- היא רצתה להרגיש סקסית ובו-זמנית להיות מסוגלת לטייל איתם כי התוכנית להיום כללה טיולים אל הלא נודע...ממול היא ראתה חנות כלי כתיבה וחשבה לעצמה ש"יומני היקר" זה בדיוק מה שהיא צריכה בשביל לעשות סדר במחשבות שלה. להוסיף לזה את הגעגוע העמוק לכתיבה על עצמה ולא על תינוקות וחיתולים בטור השבועי שלה בעיתון הורים וילדים, זה כבר פינוק.
בית הקפה השכונתי שלה עדיין כאן עם אותם כיסאות ונדנדת ראטן, עדיין שוקק חיים וכאילו כלום לא התשנה. היא התיישבה על הנדנדה והרגישה כמו ילדה קטנה שהגיעה הביתה, שמחה לשוב לשחק עם אוסף הברביות הנחשק שלה. הראל- מנהל בית הקפה ,ניגש אליה ואמר:" אני לא מאמין, אפרת גולדמן?" היא רצתה להגיד גור אבל שם הרווקות שלה התנגן כל כך יפה על שפתיו אז היא זרמה עם זה ונתנה לו חיבוק חזק. היא סיפרה שהיא ביום חופש בעיר הגדולה וכשציין ששמע על היותה אם לשניים אמרה :" אני אמא לרון ושירה המדהימים והיום הם עם אבא שלהם ואני עושה קצת פאן". אולי זה מה שהיא הייתה צריכה לעשות, לקחת מידי פעם ימי "פאן" רק שלה, רק עבורה ,במקום לברוח ברגע שהגיעו מים עד נפש. מעולם לא העזה לבקש רגע שהוא רק לעצמה, ולכן היא איבדה את עצמה ואת דעתה הבוקר.
המלצר ניגש עם ארוחת הבוקר המוכרת והאהובה והיא החלה לבלוס כאילו אין מחר. יגאל הספר יושב ממש ליד בית הקפה. שנים שהיא לא נגעה בשיער שלה. יש לה שאריות של גוונים בשיער דהוי חסר צורה וזה לא נראה כל כך טוב עם השמלה החדשה חייכה לעצמה. היא נכנסה למספרה וגם שם התנפלו עליה בחיבוקים וקריאות שמחה. היא קיבלה טיפול מלא באהבה, התפנקה עם גוונים חדשים, תספורת עדכנית, מסכת הזנה ופן לקינוח. הבחורה שיצאה משם לא היתה אפרת גור. הבחורה שיצאה משם היתה אפרת גולדמן הרווקה המהמהמת שהולכת לטרוף את ת"א.
עם המראה החדש ישן שלה היא טיילה ברחובות העיר, נושמת את הריח המיוחד שלה שהוא שילוב של עשן מכוניות ונעורים- לפחות עבורה. לכל אחד יש אינטרפרטציה אחרת לריחות והמראות של העיר הזו והרוב קשור לחוויות מהעבר. היא הגיעה לשדרות רוטשילד שמאז מתמיד היו השדרות האהובות עליה. היה לה רומן עם הרחוב הזה. הנשיקה הראשונה שלהם, הריב הראשון ,הפיוס לאחר הריב הראשון. שם בדיוק, על ספסל ברוטשילד פינת נחמני, הם השלימו והתחבקו כמחצית השעה ברציפות. היא זוכרת את הספסל הזה כספסל שחרץ את גורלם. היא התיישבה על הספסל טעון הרגשות, עישנה את הסיגריה השישית להיום, הוציאה את המחברת- יומנה היקר והחלה לכתוב. היא כתבה על התקרית מהבוקר, מנתחת כל רגש ותחושה שעברו עליה. כתבה על העבר, החלה לדמיין ולכתוב על איך שהיא רואה את העתיד שלה ברגע הזה, בשעות שלאחר המשבר, והשוואתה אותו לעתיד שיכול היה לדפוק על דלתה אלמלא הייתה מתעוררת מהתרדמה הזו, שעד עכשיו היא קראה לה "חיים". היא כתבה כל כך הרבה עד שלא שמה לב איך היום החליף צבעים ופנסי הרחובות החלו מנסים להחליף את אורה של השמש.
פלאפון לא היה בתיק שלה והיא ידעה שמתישהו היא תצטרך להתקשר או לחזור ולנסות להסביר. הבכי של רון ושירה מהבוקר עוד צרב בליבה, אך היא ידעה שאימה שם לדאוג לפרחים שלה והם בידיים טובות. אולי ישראל יתחיל לשים לב לילדים? אולי הוא יעריך אותי שוב מחדש? אני מקווה שהוא דואג לי ושהוא מפחד, כי אני מתגעגעת לבחור שהתחתנתי אתו. אולי בגלל שהלכתי ממנו הוא יחזור אלי? חשבה לעצמה נזכרת איך הוא היה המאושר בגברים כשרון נולד, הוא התהלך כטווס ברחובות, גאה במשפחה המושלמת שלו ומחייך לעולם והעולם חייך אליו בחזרה. כשהוא התקבל לעבוד בוקסמן, גרונר, שולץ ושות' היא לא חשבה שזה יהיה הבייבי החדש שלו. העבודה הפכה להיות במקום הראשון והיא והילדים במקום השני. מאבא שהיה כל רגע פנוי משחק עם הילדים, מפנק אותם, עושה להם אמבטיה ומקריא סיפור לרון באופן קבוע לפני השינה, הוא הפך לאבא של נשיקה על המצח והמשפט הקבוע " מתוקי אבא צריך לעבוד". היא חשבה שהוא משקיע יותר מידי במשרד והם מנצלים אותו אבל הוא בחר לא להקשיב לה והמשיך בשלו. להביא כסף הוא הביא אך לדעתה זה לא תגמול ראוי להשקעה שלו, הגיע לו הרבה יותר. היא שנאה לגור בגבעתיים. לגור ברמת השרון או רמת אביב זו לא היתה אופציה ראלית עבורם ועל מעבר לפתח תיקווה היא לא הייתה מוכנה אפילו לדבר, לכן הם הגיעו למעין פשרה ורכשו דירה בגבעתיים. לפעמים היא מצטערת שהיא לא יכולה לעבוד קצת יותר ולעזור לו לפרנס אותם אבל אחרי הלידה של שירה היא השכילה להבין שזה בלתי אפשרי לחזור למשרה מלאה, ולגדל 2 ילדים כשחיים עם בעל שנשוי לעבודתו.
היא נכנסה לארומה וביקשה להשתמש בשירותים שלהם. לאחר כעשר דקות יצאה מהשירותים עם חצאית המיני השחורה וגופיית הפוקסיה המחמיאה למידותיה. "קנטינה" נראתה לה אופציה נחמדה לסיים את יום הבריחה שלה. היא התיישבה על הבר, הזמינה בקבוק יין אדום של ויתקין, קרפצ'יו למנה הראשונה ופסטה עם פטריות כמהין למנה שניה. אם כבר אז כבר, חייכה לעצמה. כשהייתה בדרכה לקחת לגימה אחרונה מכוס היין הראשונה ניגש אליה בחור נאה. היה לו שיער כסוף, עיניים כחולות כמו הים ושפתיים בשרניות אדמדמות. הוא היה נראה בדיוק כמו אותם בחורים מהסרטים הרומנטיים להם הייתה מכורה בתקופה שעוד היה לה זמן לצפות בסרטים. " אפשר להצטרף אליך" הוא שאל בנימוס "כן" היא ענתה בלי לחשוב פעמיים. "אני גיא", "ואני אפרת גולדמן" אמרה, לא מבינה למה, או שכן מבינה את המשמעות ובוחרת להתעלם. "מה עושה בחורה יפה כמוך לבד על הבר אם אפשר לשאול"? "גם בחורות יפות צריכות לאכול לפעמים", חייכה וחשבה לעצמה ששנינות זה כמו לרכב על אופניים. הם דיברו על פטריות הכמהין ועל היין ומשם גלשו לצבא, לימודים והחיים בתל אביב. היא לא שאלה אם הוא נשוי וגם הוא לא ניסה לחקור בכיוון , אולי לאור העובדה שהטבעת שלה נשארה בשידה ליד המיטה שלה ושל בעלה - ההוא שכרגע היא לא ממש רצתה לזכור איך קוראים לו. גיא היה גבר חלומות, והיא הרגישה כאילו היא נמצאת בתוך חלום ויש מצב שעוד מעט היא תתעורר מצלצול השעון המעורר, ותגלה שכל היום הזה היה רק חלום ועכשיו היא צריכה לקום לתת שוקו לרון, להחליף חיתול לשירה ולהכין קפה לאדון ישראל. אבל זה לא היה חלום, גיא היה אמיתי לחלוטין בכל רמח איבריו החטובים. הם דיברו, צחקקו וגיא הזמין עבורם את הויתקין השני. "רוצה ללכת לטייל קצת על החוף"? שאל, והיא רצתה להגיד שכבר מאוחר אבל יצא לה: "זה רעיון נפלא". הם הלכו יד ביד על חוף הים. כמה מוזר שאת היום ההזוי שלה היא התחילה ותסיים את בחוף הים ונזכרה שוב בסיפור הגלים .הוא החזיק את הסנדלים החדשות שלה בידו האחת וליטף את שיערה החדש בשנייה. היא כבר ניחשה שבעוד שנייה הוא הולך לנשק את הפה הלא חדש אבל המאוד חושק שלה. הוא הסתכל לה עמוק בירוק של העיניים והיא נזכרה איך ישראל היה מסתכל עליה בעבר. נתן לטיפה קטנה על השפה התחתונה ונישק אותה ברכות. בתחילה היא לא זזה אבל מהר מאוד היא נסחפה לנשיקה רטובה ותשוקתית ומרוב התרגשות, אם מהנשיקה או מכל היום הזה, החלו לזלוג הדמעות מעיניה, מרטיבות את צווארה בדרכן לגופית הפוקסיה. הוא עצר והסתכל עליה מנסה להבין האם זה בכי בזכותו או בגללו.
היא התיישבה על החול והוא אחריה. "גיא, אני חייבת לך סיפור" היא אמרה והדמעות לא ויתרו והמשיכו בשלהן. " אני נשואה, אני אם לשני ילדים והיום ברחתי מהבית כי לא יכולתי יותר לסבול את החיים שלי וכל היום אני משחקת במישהי אחרת שהיא כבר לא אני ". " זה בסדר" הוא הרגיע, "היה ברור לי שבחורה כמוך לא סתם יושבת לבד במסעדה, בלי שאיזה גבר יושב בבית ומשתגע מדאגה" -הוא ניסה להצחיק וזה עבד לו. היא סיפרה לו מה עובר עליה והוא אמר שלפעמים זה טוב לעבור כזה משבר עם עצמך רק בשביל להבין מה אתה לוקח אתך הלאה ומה אתה מוכרח לשנות או להשאיר מאחור. היא הסתכלה עליו מדבר וחשבה לעצמה, איך נוסף לכל ה"צרות" הוא גם כל כך חכם ושיש מצב שאלמלא המשפחה שמחכה לה עכשיו בבית היא הייתה נוסעת אתו ישר לרבנות, אך פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. הוא הקפיץ אותה הביתה ברכב המפואר שלו והיא ביקשה שיעצור את הרכב ברחוב המקביל בשביל שלא יראו אותם יחדיו. " אתה הסיום המושלם והסיכום המושלם לכל היום הזה אתה יודע נכון?" " בדבר אחד אני בטוח, לכל דבר יש סיבה בחיים האלה". הם נפרדו בנשיקה רק שהפעם הוא נתן לה אותה על המצח.
היא צעדה לעבר הבית עם חרדה מסוג אחר. מצד אחד היא הרגישה שהיא גל אחר עכשיו, גל מחוזק, גל נחוש, גל שקיבל עוד כמה חיזוקים מהאוקיינוס ומוכן לדרכו החדשה, ומצד שני היא לא ידעה אם ישראל יהיה מוכן לגל הזה, ואולי בכלל מחכה לה צונאמי בבית. היא נשמה כמה נשימות וצעדה פנימה. השעה היתה 23:30 בלילה. הילדים ישנו וישראל ישב על הספה בסלון מול טלוויזיה כבויה. הוא הסתכל עליה, היא התבוננה בו. היא הבחינה שהבית נקי ומסודר ושוב עיניה חזרו אליו ושניהם לא אמרו מילה. היא נעמדה במקום שוב קפואה ,מרגישה איך כל הכוחות שהיא אגרה במהלך היום הזה נוטשים אותה אחד אחרי השני. ואז זה קרה. הוא קם מהספה, ניגש לעברה, נעמד מולה הסתכל עם הכחול שבעיניו לירוק שבעיניה ופשוט חיבק אותה. הוא חיבק אותה כל כך חזק שהיא לא ידעה מה לעשות. הוא חיבק אותה ושוב היא הרגישה את הדמעות על הצוואר שלה מנסות להגיע לגופיה שעוד בקושי התייבשה מההתייפחות הקודמת, אבל הפעם היו אלו הדמעות שלו. דמעות של הקלה, דמעות של שמחה, דמעות של הבנה, סליחה ומחילה. " אני אוהב אותך" הוא אמר לה לתוך האוזן, "לעולם לא אתן לך לעזוב אותנו שוב". הוא התנצל על התקופה האחרונה והבטיח שהם יעבדו על הקשר שלהם ושהוא ישקיע בילדים ויפסיק לעבוד כל כך קשה. כשהיא התחילה לנסות להסביר מה עבר עליה, הוא אמר שאולי פעם הוא ירצה לשמוע מה עבר עליה היום, אבל לעת עתה הוא חושב שזה שלה והיא לא צריכה לספר לו.
הם ישבו יחד על השטיח, בוכים, מדברים, מתחבקים, מתנשקים ואוהבים שוב כמו שני ילדים קטנים. היא אמרה לו "רק דבר אחד אני רוצה להגיד לך בהקשר למה שעברתי היום, מהיום שמי הוא אפרת גולדמן גור", והוא ענה לה בחיוך " אני אוהב אותך גברת גולדמן גור". 
