יום שני, 29 באוקטובר 2012

מישהי שאני מכירה מתה

מישהי שאני מכירה מתה. מישהי שאני מכירה לקחה את החיים בידיה והחליטה שהיא לא רוצה לחיות אותם יותר - לא ככה. מישהי שאני מכירה התאבדה והשאירה הרבה אנשים המומים, כואבים, מבולבלים ובעיקר כועסים, על שהם לא יכלו לעשות שום דבר בשביל שעכשיו היא תהיה כאן איתם.
היא לא היתה חברה שלי, אני בקושי יודעת עליה פרטים וסיפורים אבל אני מכירה אותה מספיק בשביל לדעת עד כמה זה לא הגיוני שמישהי כמוני תכתוב עליה עכשיו. היא היתה צריכה להיות מאלה שקוראים את הטור הזה וחושבים לעצמם:" למה לעזאזל היא עשתה את זה?". אחת כזו שאוהבת את החיים והחיים אוהבים אותה. מוקפת באנשים, מגשימת חלומות, חייכנית, טובה ואהובה. מאלה ששום דבר לא יעמוד בדרכם להצליח, גם אם זה להצליח למות - מסתבר...
לפני כחודשים, מישהו שאני מכירה החליט גם כן, שהחיים שהוא קיבל מאביו, אימו וההוא שם למעלה, לא מספיק טובים, אז הוא ירה בעצמו. הוא סיים בדיוק דוקטורט, היה בחור יפה תואר, אחד כזה שכל בחורה היתה שמחה להביא הביתה להכיר את ההורים, אבל הוא כנראה חשב אחרת בזמן שהוא היה כל כך בודד כאשר הוא לחץ על ההדק. מישהו שאני מכירה מילדות התאבד כי היה לו קשה, כי היה לו עצוב, כי כבר לא נשארה לו תקווה, אז הוא השאיר אחריו משפחה כואבת שלא מבינה איך זה יכול להיות שהוא כבר לא פה.
אנשים שלמראית עין הרבה יותר מסכנים - אנשים חולים, קבצנים, משוגעים, עלובי חיים, לא מתאבדים, ואנשים שנראה כאילו כל החיים עוד לפניהם ואף למתבונן מהצד נראה שיש להם אפילו אחלה של חיים, גם אם כרגע ישנה תקופה לא טובה - אנשים כאלה פשוט מוותרים יום בהיר אחד על הכל. ולמה? כי ישנו פער גדול בין המצוי בחיים שלהם והרצוי בראש שלהם. הרי זה לא משנה מה אחרים חושבים. האנשים שמגיעים למצב האובדני הזה, הם אנשים שלא רואים שום דבר חיובי באופק ומתמקדים אך ורק במה ששלילי בחיים שלהם. משום מה הם בטוחים שהשלילי פה בשביל להישאר. לא רק שהם לא רואים את חצי הכוס המלאה הם פשוט שוברים אותה!
אני לא יכולה לשפוט את האנשים האלה, כי אני יכולה להבין שכאשר הכאב משתלט על חייך, אתה פשוט לא רואה את האור. אצל רוב האנשים בדיוק בשלב הזה נדלק פנס קטן של תקווה, אולי הם אפילו חושבים מה זה יעשה לאנשים שהם אוהבים, יכול להיות שהם נזכרים שהיו להם כבר תקופות קשות ואז הגיעו שוב תקופות טובות וחוזר חלילה - כי ככה זה בחיים לא? לא כל יום פורים, גם לא אצל האנשים שנראה כאילו יש להם הכל. אז מה גורם להם לוותר? מה גורם להם להאמין באמונה שלמה שכלום לא הולך להשתנות? מה דוחף אותם מהצוק לתהום מבלי להסתכל לאחור? אני חושבת שזה הצורך בשקט. הם רוצים פשוט להפסיק את הכאב ועכשיו. הם רוצים לא להרגיש רע יותר, הם מעדיפים את הלא נודע, את החיים שאולי יש או אין אחרי המוות, מאשר את החיים כמו שהם מכירים.
אני מכירה מישהו ואפילו מאוד, שהחליט שעדיף לו בלעדנו. הוא היה כמו אבא בשבילי ולכן בכל פעם שמישהו מחליט לעשות כזה מעשה, זה מחזיר אותי לרגע ההוא שאלתי את עצמי האם יכולתי לעשות משהו אחרת והוא היה עדיין חי?? אני מכירה מישהו שלפני שהוא מת לא ידעתי צער מה הוא, ועכשיו אני מבינה שצער הוא חלק מהחיים בדיוק כמו שאושר הוא חלק מהחיים. אבל ההבדל ביני לבינו וכל אלה שאני מכירה שבחרו לא להיות פה איתנו, זה שאני עוד זוכרת שבצד השני של הצער, הכאב, הפחד והיאוש יש תקווה, יש אושר, יש עוד הרבה שמחות ומלא אהבה ולכן אני עוד פה והם לא.
אני רוצה להגיד לכל האנשים שקוראים את מה שאני כותבת, לכל האנשים שלפעמים עובר להם בראש לוותר על כל החרא הזה שיש לחיים להציע שיסתכלו מסביב, ואם הם לא מצליחים להתבונן בדברים היפים - שאני מבינה שלפעמים לא מספיקים בשביל לשכנע אותנו שיכול להיות טוב יותר, אז על הדברים הפחות טובים. כי לפעמים בשביל להעריך את מה שיש לך אתה צריך לראות כמה זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, ולכן עליך להגיד יום יום תודה על המתנה הזו שנקראת חיים. עצוב לי שהאנשים האלה שאני מכירה ורבים אחרים שאני לא מכירה הלכו לעולמם בגלל שנכון לאותו רגע החיים היו קשים מנשוא. הם רק היו צריכים לבקש ממישהו שיעזור להם קצת לסחוב עד שהם יעמדו שוב על הרגליים, כי לכל ירידה יש עליה, אחרי כל לילה מגיע יום וזה היופי של החיים שלנו - הם בלתי צפויים ובכל רגע נתון הם יכולים להשתנות. אז לוותר על החיים ברגע אם אפשר ברגע לשנות חיים שלמים?? אם הם רק היו יכולים לראות את כמות האהבה שיש מסביבם אחרי שהם בחרו לעזוב, אם הם רק היו רואים את כמות העצב והכאב שהם השאירו מאחור, אם הם רק היו יכולים, אחרי שהם הבינו שם למעלה עד כמה הם טעו, פשוט לחזור... 
מישהי שאני מכירה מתה, וכל מה שנשאר זה לומר: שתהיה נשמתה צרורה בצרור החיים. יהי זכרה ברוך!