2 בלילה, עיצומה של המסיבה. כולם כבר שתויים, האיפור מעט מרוח, אגלי זיעה על הפנים וחיוך טיפשי מרוח על הרוקדים מתחתי. אני עומדת על הבר, רוקדת כאילו אין מחר. לרגע חשבתי שלא יהיה מחר כי גיל 30 בעיני היה כמו באג 2000 - אין לדעת מה יקרה לאחר שישמע הגונג והקידומת תתחלף לה. את הגונג הלא מיוחל שמעתי רק בקושי בגלל המוזיקה החזקה. החברות המקסימות שלי יצאו בטור עם עוגות שוקולד גדושות בנרות וזיקוקים. צחקנו כמו ילדות קטנות, אכלנו עוגה אחת מהידיים של השנייה והצטלמנו בפוזות מטופשות על מנת להנציח את הרגעים הללו. 2 בלילה וכלום לא קרה. בדיוק כמו בבאג 2000 - שאנשים התכוננו אליו כמו למלחמה גרעינית, גם בבאג 30 שלי כלום לא השתנה ואני אותה מירב בדיוק רק עם קידומת שונה. בעצם זה כאילו החלפתי מספר טלפון ורק צריך זמן הסתגלות ומהר מאוד המספר הקודם נמחק מהזיכרון. את הערב סיימתי אצל שרון. אני חושבת שזו הייתה הפעם האחרונה שסיימתי את הערב עם בחור שהוא רק ידיד עם הטבות ובלי הרבה חיבורי לבבות. צעדת הבושה בגיל 30 וכמה שעות כבר לא הלמה את הקידומת החדשה, אז החלטתי שיש כמה דברים שלא ימשיכו איתי הלאה לעשור החדש. אז חוץ מכמה החלטות של עשה אל תעשה, גיל 30 לא הביא עימו בשורות גדולות, שינויים מרחיקי לכת והזקנה לא מראה את אותותיה לעת עתה אבל משהו בפנים לעולם כבר לא יהיה בן עשרים.
בחשבון הנפש של יום ההולדת השלושים וחמש שלי- חמש שנים אחרי אותו בוקר של באג 30, מפוקחת יותר ולא רק מאלכוהול אלה מהחיים. אני מסתכלת אחורה בקנאה באותה בחורה צעירה ותמימה בת העשרים ומשהו ומבינה שאולי השינוי בין שנות העשרים לשלושים אינו משמעותי בעיני המתבונן, אך ישנם הרבה דברים שונים מהותית שבשלב הטרנספורמציה לא ניתן להבחין בהם. דברים שמצריכים כמה שנים בעשור השלישי בכדי להבין. עכשיו כשאני מתבוננת בחיי אני יודעת שאני לגמרי לא אותו בן אדם שהייתי. בהתבוננות בחיי אני גם לא הבן אדם שחשבתי שאהיה בגיל 35 או יותר נכון הבן אדם שבשנות העשרים דמיינתי שאהיה בשנות השלושים. חשבתי שאהיה כבר מסודרת, חשבתי תהייה לי כבר משפחה קטנה, קריירה מצליחה, עתיד ברור, שיגרה מתישה וקמטי צחוק יותר משמעותיים. אז נכון שאין לי יותר מידי קמטים, אבל גם אין לי את כל שאר הדברים שייחלתי לעצמי. אולי קמטי צחוק מגיעים יחד עם כל החבילה? פתאום קמטים נראים לי די חינניים כשזה מגיע בתוספת צחוק של ילדים בשבת בבוקר. להיות בת 30 + בשנות 2000 + זה כביכול סקסי במדיום הטלוויזיוני אבל לא כל כך סקסי בעיני המין השני ועוד יותר פחות סקסי בקרב הרווקות. היחידים שרואים בזה משהו אטרקטיבי הם אנשי הדשא של השכן- כל אותם נשואים ונשואות שלמראית עיין חיים את האושר ועושר עד עצם היום בבוקר, כשהם קמו ורק רצו לברוח למדינה אחרת, רחוק מכל האחריות הזו. הם אלה שחושבים שלהיות רווק או רווקה בעיר הזו זה הפי הפי ג'וי ג'וי כל היום. הם שוכחים את ימי הרווקות, את הבדידות, את השעמום, את הדייטים המתישים. כשאתה נשוי אתה רואה רק את הרווקות הטלוויזיונית הזוהרת ולא את המציאות הקודרת. אין רווקה אחת מאושרת מעל גיל שלושים נ ק ו ד ה.
זו לא רק הרווקות שמדירה שינה מעיני בימים אלו. פתאום אני מסתכלת על החיים שלי ומנסה להבין מה הספקתי לעשות, מה אני עושה נכון, איפה אני טועה, מה אפשר לשפר, מה חובה לשפר ומה אין מה לעשות צריך לקבל כמו שזה כי זה כבר לא ישתפר... כשאתה במצב כזה של חוסר אונים, חוסר מצב רוח וחוסר באופן כללי, דלתות נפתחות. אתה נמצא במצב של קבלה, פתוח להצעות וזה בדיוק הזמן שאתה יכול להיפתח לדברים חדשים ואם תשים לב דברים קורים בדיוק עכשיו! ביום חמישי לפני שבועיים ישבתי בבית הקפה השכונתי שלי. אני בן אדם כזה שמתחבר מהר מאוד לאנשים ולא פעם מצאתי את עצמי מנהלת שיחות עם שכניי לקפוצ'ינו חלש דל שומן הרבה קצף שלי. אבל באותו חמישי זו לא היתה שיחה רגילה. קראו לה שרית והיא בחורה מלאה וקולנית ובעיקר חייכנית. היא ישבה בחברת אספרסו כפול עם כפית קטנה של קצץ לבן, שבשפה המקצועית נקרא מקיאטו כפול. אורית שמעה שדיברתי עם המלצרית על "סלט שגית" ועל הסיפור שמאחוריו, והתעניינה באותה שגית. כך התחלנו לדבר, רק שמהסלט על שמה של שגית, הגענו למצב הנפשי שלי, היעוד והאנרגיות המיוחדות שהיא קלטה ממני. מיותר לציין שבחיפושי אחרי משמעות כל מי שמנסה לתת לי משהו אני לוקחת בשמחה וכשהיא הציעה 6 מפגשים, 400 ש"ח ושינוי אמיתי - קניתי. נפגשנו בשכונתי שלה, הפעם על מים ענבים וזמן שאול. היא דיברה על זה שהנשמות שלנו יורדות מלמעלה במעמד הלידה ועל כך ששמונים אחוז מתוכן הוא אנרגיה שכולה טוב. הן מגיעות קומפלט עם מטען של 50 וואט, 80 וואט אולי אפילו 100. אולם 1.3 אחוז מתוך כל אותן נשמות מגיעות עם 1000 וואט וזו אני. מסתבר שאני מחלקת אנרגיות לאנשים מהטובים שביננו, אך יש גם את אותם 20% של אנרגיות שליליות שרוצים כמובן לגזול ממני אנרגיה בכל דרך אפשרית. בהתחלה זה נשמע לפחות כמו מלחמת הכוכבים או סרט מדע בדיוני אחר אבל לאט לאט התחלתי לחשוב שיש משהו במה שהיא אומרת. היפר אקטיביות יש, פטפטנות יתר יש, נסיון נואש להצחיק את הסובבים יש יש יש, אז אולי אני פשוט בעודף אנרגיה תמידי והיעוד שלי הוא לחלק אותה לעניים ולהיזהר מהרעים? זה מצחיק אבל כל מה שעושה טוב לנשמה כרגע יתקבל בברכה. היא גרמה לי ככה בלי שום אזהרה להישכב על שני כיסאות ולהתעלם לחלוטין מהמבטים המסוקרנים של יושבי בית הקפה. היא נעמדה מעלי והחלה מזרימה אנרגיה מלמעלה לגוף הגשמי שלי. מוסיפה במקומות שחסר, מזיזה במקומות שיש יותר מידי ובעיקר נוגעת בי בכל מיני מקומות בגוף שמניסיוני אני כבר מזהה שזה היה קשור לצ'אקרות . מדי פעם פקחתי את עיניי כלא מאמינה, ובדקתי האם היא מאמינה לעצמה כשהיא מבצעת את הטקס. היא היתה נראית בטראנס כך שמיד עצמתי את עיני וחזרתי למצב סומך, מנסה לקבל את אותן אנרגיות אם לא פיסית אז לפחות נפשית.
לא עבר שבוע ופגשתי את ישראל, שפגש את דנה, שפגשה את רותי. מסתבר שרותי היא גורו לענייני רווקות - היא לוקחת רווקה, גורמת לה להרגיש יותר רע ממה שגם ככה היא מרגישה ביומיום, ומשם מביאה אותה למצב של מוכנות נפשית לצאת אל עולם הדייטים ולצוד את בחיר ליבה. אני שומעת שיש כזו לביאה שתהפוך אותי לנמרה ולא אלך לקבל שאגה אחת לפחות? 450 ש"ח והרבה נכונות ואני על הספה של רותי. היא קראה לי חסרת אחריות כשסיפרתי לה על השנה וחצי עם ההוא: " אבל חשבתי שהוא ישתנה" אמרתי להגנתי והיא צעקה " אם הבנת שהוא אידיוט אחרי חצי שנה אין מה לחכות שנה נוספת בשביל להבין שהוא גם יישאר אידיוט". היא עצמה עיניים בייאוש כשהעזתי להזיל דמעה על ההוא שלפניו:" הוא היה אהבת חיי" ייבבתי, " הוא היה אהבת חייך ואמא שלו הייתה אהבת חייו"... היא הכניסה לי בקונטרה. קיבלתי שיעורי בית לתרגל דייטים וכמה שיותר. הלכתי הביתה והחלטתי להגיד לה שהכלב אכל את שיעורי הבית. אם אני אצא לדייטים זה כי מישהו מוצא חן בעיני או כי חברים חשבו שאנחנו ממש חייבים להכיר. אני לא הולכת להיכנס לאתרי הכרויות ולהתחיל לירות לכל הכיוונים עד שאיזה עידו ,37 גרוש + אחד, תואר שני ימצא חן בעיני. אם אני צריכה לפגוש את עידו, אפגוש אותו עם פיג'מה במכולת מתחת לבית.
אמונה זה משהו שתמיד היה חזק אצלי. סבא משה היקר היה חזן, ומגיל אפס דקלמתי את פרשות בר המצווה שהוא היה מלמד במרפסת הגדולה של ביתם. הייתי יושבת על סבתא סאלי ושרה "ברכו את אדוני המבורך, ברוך אדוני המבורך לעולם ועד..." רציתי שיעשו לי בר מצווה, אבל הם לא הסכימו אז המשכתי לעשות בכאילו. אז אני טובה באמונה ומעולה בלעשות בכאילו. אני תמיד מוכנה לשמוע דברים שקשורים בדת ואמונה ולכן שהספר שלי הציע לארגן עבורי שיחה עם הרב שלו וציין כמה זה נדיר שהרב מוכן להיפגש עם אנשים וכמה אני צריכה להיות אסירת תודה על הזכות שנפלה בחלקי, לא יכולתי לסרב ואפילו חיכיתי בקוצר רוח שרב אחד קדוש ומואר ישנה את חיי או לפחות ינסה. ישבנו בחדר קטן בבית מדרש שכונתי (מסתבר שבת"א יש גם בית מדרש שכונתי), מולי ישב איש צעיר יחסית עם זקן שחור ארוך, לבוש באופנה האחרונה של בית חב"ד- חליפת פינגווין שחורה וחולצה שפעם הייתה לבנה. הוא סיפר לי מה שינה את חייו והביא אותו לעולם השחורים, הזקנים והספרים ואני סיפרתי את שכבד לי על הלב. "הגעת לפה לא במקרה, זה בדיוק הזמן שלך לעבור שינוי ולמצוא את מה שאת מחפשת בחיים ", הוא פילל אלי ואז, בלי לשים לב ,כמעט התחייבתי להגיע כל שבוע ללימודי תורה, להפריד בין בשר וחלב, לשמור שבת, לבוא לעזור לרבנית בארוחות שישי בבית המדרש ולתת להם מעשר מהמשכרות שלי בהוראת קבע. באותו הרגע, כאילו בהזמנה, נכנס לחדרון ה- ע. רב עם טופס מוכן ישר מאלוהים שנכתב ממש עבור אנשים כמוני שמחפשים משמעות. הוראת קבע? בבית של אלוהים? אז התעוררתי ואמרתי לעצמי "אוו מיי גוד",כמה קל לקחת אנשים שבורים ולשבור להם איזה חיסכון בבנק. אמרתי תודה אבל לא תודה, שילמתי/ תרמתי 200 ₪ על זמנו של הרב העסוק והמכובד וברחתי לי לעולם שכולו צבעוני. אלוהים שאני מכירה, אוהב את כולם ורוצה רק טוב עבורם ולא רק למי שייתן מעשר כדי שאותו רב "צדיק" יתעשר. יצאתי מחוזקת כי ידעתי שאם לא נפלתי בפח אז כנראה שמצבי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי וחוץ מזה, שהוא גרם לי לצחוק כל כך חזק בדרך הביתה, שהרגשתי שיש אלוהים בשמיים.
המפגש הכי משמעותי היה עם גמד. הלכתי בשדרות בן גוריון בדרכי הביתה, קצת עצובה כי דברים בעבודה לא מסתדרים לי לאחרונה וקצת מתגעגעת ללכת מחובקת עם בחור שאני אוהבת ולא לחזור לבדי לבית הריק. פתאום פנה אלי גמד וביקש אש. "אין לי כי הפסקתי לעשן לפני 3 חודשים, כדאי לך לנסות גם כן", המלצתי בחיוך, שמחה על הזדמנות שנפלה בחלקי לשוחח עם מישהו ברחוב. "ניסיתי כבר כמה פעמים אבל כל פעם מחדש אני חוזר לעשן אפילו יותר" הוא ענה וכך מצאתי את עצמי יושבת עם גמר בשם יועד, על הספסל בערב שהפך מרגיל למיוחד. הוא סיפר לי קצת על החיים שלו בת"א וכמה קשה להיות שונה בעולם שלא מקבל את השונה ואני כבר שכחתי שאני מדברת עם גמד אז אמרתי לו " אתה ענק אתה יודע?" הוא שאל קצת על חיי ודקלמתי את מר גורלי בפעם המיליון בערך. הוא צחק צחוק של רוע מהול במתיקות ומלא חוכמת חיים. " את בכלל יודעת כמה מזל יש לך בחיים? דברים לא קורים סתם , את יודעת את התשובה ואני לא צריך לספר לך שכל מה שקורה לך בחיים אמור להביא אותך למקום טוב יותר" הוא החל למנות את כל הדברים הטובים שיש לי בחיים הוא אמר דברים שלא שמתי לב אליהם, דברים ששכחתי ודברים שלא הבנתי מאיפה הוא בכלל יודע אותם אבל הוא כל כך צדק שידעתי שהוא יודע. הוא ידע עלי הרבה יותר ממה שידעתי על עצמי. "את זימנת אותי לבקר בשדרות בן גוריון, את מזמנת לחייך בדיוק את מה שאת צריכה בזמן ובמקום המתאים ", סיכם שנייה לפני שהתחבקנו חזק. רציתי את המספר שלו אבל הוא אמר לי: " אל תדאגי ילדה, ניפגש בקרוב", ושוב האמנתי לו. הלכתי הביתה מלאה באושר וריקה מדאגה. היה משהו בגמד הזה שגרם לי להתחיל לסמוך על עצמי ועל הגורל שלי מחדש. הבעיה שלי היא שכל פעם שאני מגיעה לתובנות כאלו או אחרות, אני בטוחה שהגעתי להארה, וברגעים קצת יותר קשים אני שוכחת את הכל ומתחילה מהתחלה. הבטתי לאחור, הוא כבר לא היה שם. לרגע לא הייתי בטוחה אם הוא היה אמיתי או יציר הדמיון הפורה שלי. הוא נגע לי במקום כל כך עמוק הגמד הקטן הזה, בדיוק כשכבר התייאשתי מלחפש תשובות בכל מיני מקומות אצל כל מיני אנשים, הבנתי שכל התשובות נמצאות אצלי עמוק מפנים ולפעמים אני צריכה עזרה מאיזו עת חפירה או דחפור בשביל למצוא את מה שמסתתר בנבכי נשמתי. אבל זה שם וזה שלי אז הלילה אני הולכת לישון עם חיוך על הפנים ולחלום על גמדים.
קמתי בבוקר מוכנה לכבוש את העולם עם הכוחות שקיבלתי מהגמד האופטימי שלי, אבל מזג האוויר האפור עשה את שלו והוריד את מפלס האופטימיות לחצי. כל כך הרבה דברים בחיים משפיעים עלינו לטובה או לרעה. אם יש שמש בשמיים ומישהו זורק לעברך איזו מילה טובה כל היום שלך משתנה. אם לא הצלחת לסגור עסקה בעבודה או שהסלט בצהריים היה תפל כבר אתה לא במיטבך. החלטתי שהיום אני מנסה כנגד כל כוחות הטבע והרשע להיות מאושרת. כל דבר שיקרא בדרכי לא יעכיר את מצב רוחי ואם חוק מרפי יחליט לקפוץ, לביקור, אשים מולו את חוק מירב החדש וצוחק מי שצוחק אחרון. אז היום יום אפור? אשים שירים נעימים ברדיו וארגיש רומנטית. ואז השירים הרומנטיים יזכירו לי את ההוא? אז אעבור לתחנה אחרת לשמוע את טל ואביעד שתמיד מצחיקים אותי על הבוקר. הכול בחיים זה עניין של בחירה והיום אני בוחרת בטוב. הגעתי לעבודה וקיבלתי טלפון מיואב " לא סגרת את העסקה עדיין? אנחנו ממש תולים בך תקוות, קדימה תראי לנו מה את שווה" המילים שלו שאמורות היו לדרבן אותי להשתפר, רק עשו את ההפך, ובמקום להעלות לי את המורל הם רק הלחיצו אותי לסגור עסקה ומלחץ לא יוצא כלום. החלטתי לקחת באיזי את העסקה וללכת לשתות לי קפה של בוקר. במעלית עמד בחור ושר " אתה ממש זמר מעליות" חייכתי לעברו " את יכולה ללחוץ על כפתור ולבחור שיר " הוא חייך בחזרה" מפה לשם מסתבר שהוא עובד בבניין וישמח לשמוע על הפרויקט שלנו. קבענו בשעה 14:00 כך שזה השאיר לי זמן להתכונן לפגישה. הרגשתי שכמו את הגמד, גם את אלון זימנתי באנרגיות החיוביות החדשות שלי. פרטי העסקה היו כתמול שלשום, אבל אני הייתי אחרת. משהו הפך את העסקה ליותר אטרקטיבית וזו לא היתה התשואה הגבוהה וגם לא הריבית הנמוכה במימון זו הייתי אני והגישה החדשה שלי. " אני אקח את זה" אמר אלון " לא יודע למה בדיוק אבל אני מרגיש שזו עסקה טובה ואשמח לעשות איתך עסקים". " אני שמחה לשמוע", אמרתי ורציתי לקפץ כמו ילדה בת 10 שקיבלה כרטיסים להופעה של ג'סטין ביבר ולצעוק "יש, יש, יש", אבל בחרתי באיפוק מקצועי וחיוך לבבי במקום. לחצנו ידיים, אפילו קיבלתי חיבוק חברי ומיד שלחתי הודעת סמס נונשלנטית ליואב, בשביל שבאמת יבין מה אני שווה כי אני כבר יודעת. לא שסגירת העסקה היא גולת הכותרת, ולא שזה מה שיהפוך את חיי לטובים יותר או פחות, אבל זו דוגמה לכך שהחיים מציבים בחייך מבחנים ואפשרויות בחירה. אני בחרתי היום להפוך רע לטוב וטוב למצוין ועמדתי במבחני מזג האוויר לא סימפטי, בוס גוזל אנרגיה וקפה לא טעים בקפיטריה. לא הייתי צריכה טיפול בצ'קרות או צ'ק מעשר לרב. הייתי צריכה רק להחליט לחשוב חיובי, לחייך לעולם והכול כבר בא על מקומו במין נינוחות קוסמית לא ברורה או מאוד ברורה- תלוי איך מסתכלים על זה.
