אתמול בערב ישבתי מול המסך הגדול וצפיתי בהפגנה. זו ההפגנה השלישית במספר ובכל שבת אני אומרת לעצמי: "היום אני הולכת להפגין עם העם היפה שלנו", ובכל שבת אני יושבת מול אותו המסך, מתמוגגת ולא מזיזה את האחוריים שלי מהספה ואת האפידרמיס מהמזגן. יש מושג בלימודי תקשורת ההמונים שניקרא: "סימום". אנחנו יושבים מול הטלויזיה ומרגישים שאנחנו עושים משהו עצם העובדה שאנחנו צופים מהצד, יש כלכך הרבה סיקור ועומס תקשורתי בנושא וזה גורם לך להיות פסיבי ועדיין להרגיש מעורב - אנחנו שם בנפשינו אך לא בגופינו. השבת הזו אמרתי די. מאותו הרגע שצפיתי באותו הרצל מודל 2011 שעמד על המרפסת עם מגפון ביד והשלט " אם תרצו אין זו אגדה" מתחתיו, הייתי חייבת להיכנס למסך בעצמי. לקחתי את רגלי, נפרדתי מהספה והמזגן לשלום והלכתי להפגין.
זה היה מדהים. אנרגיות מטורפות, אנשים מכל המינים, הגילאים והסוגים עמדו מאחורי,מצדדי וכמעט שמעלי והלכו לאותו כיוון עם מטרה אחת- לגרום לשינוי. זה לא שבגלל היותי מזיעה שם לצד ההמונים השינוי יגיע, אבל זה לא הגיוני לחיות במדינה הזו, בעיר הזו, לשלם את שכר הדירה הלא הגיוני בעליל הזה, את מחירי הגבינות הלא שפויים האלה ולשבת בבית, להסתכל על כולם עושים משהו מבלי לפחות לבוא להיות אחד מתוך הרבע מליון. זה לא אזרחי לשבת מהצד ולא לקחת חלק בקרנבל הנפלא הזה שקורא לצדק חברתי.
בכלל כל מה שקורה ברוטישילד מטורף בעיני. לא הייתי מודעת לגודל ולעוצמה. לפני כמה שבועות הייתי שם וחזיתי בעשרה אוהלים ואמרתי להם כל הכבוד. לאחר מכן עברתי בקו חמש וראיתי שהמחאה התרחבה מעט דרומה אבל ביום חמישי האחרון הגעתי לרוטשילד בדרכי לבר תל אביבי והייתי המומה. האנשים האלה הקימו בשקט בשקט, אוהל אחר אוהל, פסטיבל "בובמלה" מטורף. האנשים האלה הפכו את זה למשהו שרואים רק פעם בחיים. הם הלכו עם זה עד הסוף והקימו שכונה חדשה בעיר הזו. יש שם מלא אוהלים, שולחנות, כיסאות, ספות ישנות, בריכות גומי גדולות, דוכנים של כל דבר אפשרי מ-"תנו לחיות לחיות" ועד- "תנו לאתיופים לחיות" ומה שהכי יפה, זה שאנשים עושים שם חיים. הם לא יושבים וסובלים כל הדרך למטרה, הם עושים את זה בסגנון התל אביבי המגניב והכייפי, כמו שרק תל אביבים אמיתיים יודעים לעשות- אם כבר מאהל מחאה, אז למה שלא תהייה פה מסיבה?
לא יכולתי ללכת לבר, רק רציתי לקרוא את השלטים, לגעת, לצלם, לחוות את כל הילולת המחאה הזו שהקימו קל"ב ולא שמתי לב עד כמה זה נפלא. ואז עלתה לי מחשבה: למה אני לא לוקחת אוהל מתמקמת לי במגניבות הזו ומצטרפת למחאה ולחוויה? למה אני יכולה רק ללכת ברחוב כמו ילדה מתלהבת ולהגיד" מטורף/ מגניב /וואו / מדהים" ולא לעשות עם זה שום דבר? הרי לא חייבים באמת לישון שם. יש כאלה שמיקמו אוהל על שמם בשדרה וממשיכים ללכת לעבודה, לישון בבית אבל באים לבקר ומרגישים חלק מאוד פעיל. למה אני לא כזו? ומה זה אומר כזו? מי הם האנשים האלה שנמצאים שם? האם הם בדיוק כמוני או שהם אחרים כי הם שם ואני לא? הם מפונקים פחות או שזקוקים לזה יותר? יש להם אומץ או שהם פשוט אנשים זורמים כאלה? מה גורם לבן אדם לרדת למטה ולהצטרף פיזית למחאה?
אין לי תשובה. אני לא מצליחה לדעת למה הם מהסוג הפעיל ואני מהסוג הסביל. למה הם עברו לגור פה ואני עוברת אורח, שחושבת שזה ממש מגניב לעשות את המעשה, וממשיכה להתפעל בדרכי הביתה למיטתי הנוחה. אני רק שמחה שיש אנשים כאלה שכן עושים, שכן יושבים שם וכן מוחים ולא רק קופצים לבקר. בזכותם, יכול להיות שמשהו יקרה במדינה שלנו, שמשהו יזוז פה. הם יוכלו לספר לילדים שלהם על החוויה המדהימה הזו שהם היו חלק בלתי נפרד ממנה, הם יוכלו להיות גאים בעצמם שכל הישיבה בחום והלחות השתלמה והשינוי החברתי הגיע בזיעת אפם במלוא מובן המילה!!!
אני גאה באנשים האלה, הייתי רוצה להיות האנשים האלה והייתי שמחה לגור בשכנות לאנשים כאלה. כי הישראלי היפה נמצא שם במאהל, הישראלי היפה צועד ברחובות בהפגנה והישראלי היפה מראה לכל העולם שאפשר לעשות מחאה אחרת. כל העם נסחף אחריהם, זה לא משהו אלים, זה לא משהו שעושה נזק עצמי כמו שביתת רעב למשל, זה חברה שעושים מחאה בסטייל תל אביבי מגניב. הם יושבים שם יום ולילה עושים חיים מלאים במשמעות, ודווקא בגלל שכיף להם ונחמד להם שם, הם באים ואומרים - אנחנו לא מסכנים, אנחנו לא סובלים, אנחנו רק רוצים שתראו אותנו ותבינו שמשהו לא הגיוני קורה פה, משהו לא צודק. לא ככה אנחנו רוצים לחיות את החיים שלנו, אנחנו רוצים לחיות טוב יותר. לא צריך להיות לנו רע בשביל שנרצה ונדרוש לחיות טוב יותר. אנחנו נותנים למדינה ונמשיך לתת, אבל דורשים לקבל את מה שמגיע לנו. לא מבקשים להפיל את השילטון, אםילו לא מאשימים מישהו באופן ספציפי. לא דוגלים באלימות, אבל רוצים שתשימו לב. אז תבואו עם פתרונות להתארח במסיבה שלנו, ואנחנו נשמח לארח אתכם על פינג'ן ואוכל ביתי שהשכנה ממול שלחה לנו, ונשמע מה אתם יכולים לעשות בשביל שיהיה לנו טוב יותר במדינה שלנו. יש לנו זמן, אנחנו לא הולכים לשום מקום. להפך, רק מתרחבים לעוד ערים ועוד שדרות בעיר. אנחנו עושים שיחות על הדרך ופוגשים אנשים חדשים, מתחברים ומפרים אחד את השני. כל המחאה הזו היא קטע של חיבור בין אנשים, זו כמעט מחאה רוחנית. זה משהו שלא היה וכנראה גם לא יהיה. איך ישבתי עד עכשיו בית, קראתי ב- YNET וחשבתי שאני מבינה את המחאה?... אז זהו שלא. רק עכשיו אני מתחילה להבין אותה וכל כמה ימים אקפוץ לרוטשילד בשביל להבין ולחוות אותה יותר ויותר. אומנם בלי אוהל ובלי שלטים אבל עם המון אהבה, גאווה ושמחה בלב. אני אבוא לחייך- זו תהיה הדרך שלי לתת משהו למחאה. להגיד לאנשים "כל הכבוד לכם ולחייך". אם כל אחד יתן משהו אחד שהוא טוב בו עבור המחאה, נצליח ואני מצויינת בחיוכים... במחאה הזו לא באים ברע, באים בטוב. אנשים טובים נמצאים שם, אנשים טובים מציעים להם שירותים, מקלחת, אוכל ומילה טובה. "אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד. אנשים טובים באמצע הדרך ואיתם אפשר לצעוד!!!"
