תומר, ילד יפה שלי, היום אתה בן 18. קשה לי להאמין שיש לי ילד בן 18. יש לי ילד בן 18 שאני לא מכירה ולא מכיר אותי, אבל אני מרגישה אותו בכל רמ"ח איברי וחושבת עליו יומיום.
ילד יפה שלי, תומר, כל שנה שעוברת, התקווה שלי מתגברת ואני מחכה שיגיע הרגע שבו תפנה לסוכנות האימוץ לבדוק את השורשים שלך.
בשבילי אתה הילד שלי, בשר מבשרי, דם מדמי, כל תא שלך הוא שלי, ובשבילך אני כרגע ההיא שמסרה אותך כשנולדת, ההיא שהחליטה בשבילך מי יהיו הוריך ולא אהבה אותך מספיק בשביל להחזיק בך, או שבכלל אתה לא יודע על קיומי. אוי אהוב שלי, אני כל כך מקווה שכבר סיפרו לך שאתה מאומץ ועוד מעט נשב יחד ונכיר אחת את השני ואוכל לממש את האהבה הגדולה הזו שיש לי אליך.מסרתי אותך לפני כ- 18 שנים כי לא הייתה לי ברירה. אין יום שאני לא מתחרטת על המעשה הזה. הייתי בת 18 בעצמי. תחשוב שבדיוק עכשיו נולד לך ילד, אתה צריך לגדל אותו לבד, אין לך כסף, אין לך משפחה תומכת, מה היית עושה? מבחינתי המעשה הכי אלטרואיסטי בעולם היה לקרוע לעצמי את הלב בשביל שלך יהיה את כל מה שחלמתי עבורך. בחרתי לך הורים מאמצים נפלאים. בדקתי הכול, אפילו הייתי עוקבת אחריכם לראות שאתה בסדר עד שדפנה- אימא שלך, ראתה אותי יום אחד, והסבירה לי כמה זה לא בריא לי ולכם שאני מתגנבת מאחורי השיחים להציץ.
עברתי עיר, ניתקתי את עצמי מהם וממך וכל יום התפללתי שרק יהיה לך טוב. הייתי יושבת ומדמיינת, ממציאה לעצמי סיפורים עליך. איך אתה גדל, איך אתה משחק בגן, מה עובר עליך בבית הספר, החברה הראשונה, הנשיקה הראשונה, צו גיוס שמגיע בדואר ומבשר על תום ימי התום...
עברו שנים, דפנה וצביקה הפסיקו לשלוח לי תמונות שלך ונשארת זיכרון מתוק ,כואב שלא יעזוב אותי לעולם כי הוא חלק ממני. אתה מבחינתי תמיד היית ותמיד תהייה הילד שלי, עידו - ככה רציתי לקרוא לך. עידו שלי, שהוא תומר של אנשים אחרים, אנשים טובים שהם לא אני.
למה אני בכלל מפילה את הכאב שלי עליך, הרי אם אתה עכשיו קורא את המכתב, זה אומר שבאת לחפש אותי, שאתה רוצה לדעת מי אני ואולי גם לתת לי להיות חלק מחייך. אספר לך קצת על עצמי. אני בת 36, קוראים לי דריה קמחי. אני נשואה לעמית קמחי ויש לנו שני ילדים מקסימים ליה בת 6 ודין עוד מעט בן 3. אני מעצבת פנים אבל בעיקר אימא. את כל מה שלא יכולתי לתת לך אני נותנת להם. יש רגעים שאני כל כך רוצה לספר להם על היותך אבל יודעת שאסור, יודעת שאם החלום שלי יתגשם ותחזור לחיי נהיה המאושרים באדם שאתה חלק מהמשפחה שלנו.
אם רק הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ילד לא הייתי משנה שום דבר. כשניפגש, ואני מדגישה "כש"- מפני שאני לא יכולה לחשוב על שום תסריט אחר, אספר לך מה עבר עלי מאז שנולדת ועד שפגשתי את עמית בגיל 28. זה היה עשור קשה, מלא בתהפוכות, התנהגתי כמו שוטה, טיפשה אומללה ועמית הוציא אותי מכל זה אחרת מי יודע מה היה יוצא ממני.
עכשיו אני במקום אחר, עכשיו אני גאה בהיותי אימא נהדרת, עכשיו אני מוכנה להיות אימא שלך אם תקבל אותי. אני בטוחה שנוכל להיות החברים הכי טובים, אני יודעת שהילדים יקבלו אותך כאילו היית אח שלהם מאז ומעולם. עמית יוכל להעיד שחיית איתנו כל השנים, הוא כבר מת להכיר אותך כמעט כמו שאני משתוקקת.
אני מתארת לעצמי כמה זה קשה להגיע לסוכנות האימוץ, לקרוא את המכתב, לראות את התמונה שלי ולנסות להחליט מה אתה עושה עם כל האינפורמציה הזו. אני רוצה לחבק אותך, תן לי לחבק אותך, הדמעות חונקות אותי ילד, אני מסתכלת עכשיו על התמונה האחרונה שיש לי שלך מגיל 4 ואני מדמיינת איך אתה נראה עכשיו- זהוב שיער, תכול עיניים, רזה, גבוה, עם הגומה שלי על לחי ימין שלך. כן ילד, הגומה היא שלי, השיער הוא שלי, העיניים שלי ואתה הילד/הנער שלי החלק החסר בתוכי.
אני מאחלת לך המון מזל טוב, תומר, אני גאה בך על מי שאתה ולא משנה מה עשית או מה תעשה. תיקח את הזמן, תחשוב על הכול, אני אקבל כל מה שתחליט באהבה. אני מחכה לשמוע ממך או מסוכנות האימוץ. אתה גם יכול לכתוב לי אם יש לך שאלות לפני שניפגש, אתה מוזמן לעשות כל מה שיעשה לך טוב, כל מה שיגרום לך להרגיש שלם.
אני מתנצלת רק על דבר אחד, על זה שאתה צריך לעבור את מה שאתה עובר עכשיו. אבל אתה תראה שעוד תודה לי, כי יש לך משפחה נפלאה משלך ועוד משפחה ביולוגית חדשה מקסימה אז כבר זכית בשתי משפחות אוהבות וכשנכיר תבין מה נחסך ממך וממני אם היינו נשארים ביחד כנגד כל הסיכויים. אוהבת אותך ילד בכור שלי, אתה יקר לי מכל. מחכה בקוצר רוח לסימן, לחיבוק, לכל מה שתחליט אהוב שלי.
שלך
אימא
נ.ב: צירפתי תמונות של האחים שלך ושל עמית – המשפחה החדשה שלך...
דריה שלום,
אני מעדיף לכתוב לך כרגע, אני מעדיף לעכל לאט לאט את כל הסיפור הזה.
אימא, אני מתכוון דפנה, אימא שלי אמרה לי שיש להם משהו מאוד חשוב לספר לי ולכבוד זה הם רוצים שנסע רק אני, אימא ואבא לסופ"ש לצפון. שאלתי למה גדי ותמר, האחים הקטנים שלי, לא יכולים לבוא והם אמרו שהם רוצים להיות איתי לבד לכבוד יום ההולדת ולכבוד אותה בשורה חשובה.
לא האמנתי שמסוף שבוע כל כך נפלא תיפער כזו תהום תחתי. רציתי למות, הרגשתי שכל מה שהכרתי עד היום לא קיים יותר. האדמה רעדה, השמיים השחירו, החיים נגמרו באותם רגעים. ובאמת משהו נגמר באותו היום. לעולם לא ארגיש אותו הדבר. גדי ותמר הם הילדים האמיתיים שלהם ואני לא ילד אמיתי, אני פינוקיו, רק במקום שאני אשקר שיקרו לי כל השנים. במקום האף גדלה אצלי המועקה. אני מסתובב כבר כמה שבועות כמו סהרורי, לא שייך לשום מקום. דפנה וצביקה (הם הפכו מיד מאותו היום לדפנה וצביקה עבורי) חסרי אונים. הם הציעו טיפול, הם הציעו טיול ארוך לדרום אמריקה לפני הצבא על חשבונם, הם הציעו עולם ומלואו הם רק לא הצליחו להציע משהו שיחזיר את הגלגל לאחור וימחק את כל הכאב וחוסר הוודאות.
מי אני לעזאזל, מה אני, מאיפה באתי, לאן אני הולך מפה עם כל המידע הזה. ואז החלטתי לעשות מעשה ולחפש אותך. הגעתי לסוכנות ונתנו לי את המכתב. נתנו לי את כל המכתבים שכתבת לי מאז שאני בן שנה בכל יום הולדת. כעסתי, התרגשתי, שוב כעסתי ועכשיו אני כותב. אני כותב כי אני מפחד לראות, מפחד לגעת, מפחד להפוך אותך לאמיתית.
איך פתאום יש לי עוד אימא, פאק, אני לא יכול לעכל את כל המידע הזה, מתפוצץ לי המוח. אני תומר שבכלל רצו לקרוא לו עידו, עברתי גיבוש לסיירת מטכ"ל, יש לי את החברה הכי שווה בשכבה, יש לי חיים פאקינג טובים ואני יושב עכשיו ובוכה כמו תינוק באיזו סוכנות אימוץ מסריחה, למה זה מגיע לי?אני מתנצל דריה. הבנתי המכתבים כמה קשה לך. אני לא מפגר, מבין שדברים קורים בחיים, יש החלטות שצריך לקחת, צמתים שצריך לעבור, אבל מה לעשות שאני עוד בשלב הרחמים העצמיים וה-" למה זה מגיע דווקא לי"?
עמית, ליה ודין נראים ממש חמודים. כן דריה, אני רואה כמה אני דומה לך. מוזר שהגומה שלך/שלי היא הסמל ה"מסחרי" שלי. תמיד הרגשתי קצת אחר בבית, תמיד הרגשתי שיש אותם ויש אותי. או שאני סתם מרגיש את זה עכשיו בדיעבד, אני כבר לא יודע, אני מבולבל.אולי נתכתב קצת לפני, אולי תספרי לי קצת על הילדות שלך, על ההורים שלך שהם בעצם סבא וסבתא שלי ( את רואה אני באמת מנסה להתרגל לרעיון...). מה עם הבחור שהכניס אותך להריון, הבחור שאמור להיות האבא הביולוגי שלי. הוא קיים? הוא יודע על קיומי? מוזר שלא הזכרת אותו.
יש לי אלף שאלות בדקה ומליון מחשבות. אז בואי נתחיל מפה לאט לאט וניפגש בהמשך ,כי פינוקיו קצת מפחד להיות ילד אמיתי של מישהו אחר...
תומר
נ.ב תמיד אהבתי את השם עידו...
