אוף שכחתי את האוזניות של הפלאפון. כשאני הולכת למכון אני אוהבת לשמוע מוזיקה , כי עשרים דקות הליכה הן בדרך כלל עבורי מחשבות על העבר וכרגע אני מעדיפה לשיר במקום לחשוב...אין מוזיקה, מחשבות זה משהו שמטריד אותי אז החלטתי לשם שינוי להקשיב לכל אותן ספרי מודעות שאני קוראת ולהתמקד בכאן ועכשיו. הווה - המקום שהכול טוב בו, שאתה שוכח רוב הזמן להיות בו ושעוד חלקיק שנייה הוא יהפוך לעבר מבלי ששמנו לב אליו...
רחוב דיזנגוף, שעות הערב המוקדמות, החנויות עדיין פתוחות, בתי הקפה מלאים באנשים שסיימו לעבוד ומחפשים קצת פאן בשגרת היומיום אז הם הפכו את בתי הקפה לעוד שגרה של אחרי השגרה.
כשאני עוברת מול בית קפה תמיד אני מרגישה קצת לא טבעית, כאילו יש למרגלות בית הקפה מסלול ואני הדוגמנית וכולם בוחנים אותי ומעבירים ביקורת. אולי זה בגלל שבתי הקפה ברחוב כמעט תמיד מסודרים כך שהכיסאות פונים להתרחשות ברחוב ולא אחד אל השני, ולכן זה יוצר את התחושה שהחיים מחוץ לבית הקפה זו הבמה ובית הקפה הוא הקהל, או שזה משהו מעוות בראש שלי שכולם מסתכלים עלי ומעבירים ביקורת ,ואתם יודעים מה הכי מפחיד אותי? שפעם אני אלך ברחוב מול בית קפה ואף אחד לא יסתכל עלי.
אני ממשיכה בדרכי ורואה בחור מעשן לפני חנות במזג האוויר הקפוא הזה, ועוד בחורה מהחנות הצמודה מעשנת על הספסל. נראה שמה שיש לאנשים האלה שעובדים בחנויות זה את אותם רגעי חסד של אותה סיגריה, אחרת אני לא יכולה להבין למה להם לקפוא מקור במקום לשבת בחימום בתוך החנות. בעצם אני יכולה להבין, מה אני משחקת אותה כאילו אני לא מאותו זן, כשאתה מפסיק לעשן אתה מהר מאוד שם את עצמך מעל אותם מעשנים ושוכח שגם אתה הייתה פעם אותו אדם מכור, תלוי ופתטי שלא משנה מה מזג האוויר, השעה או המקום, אתה חיים את הסיגריה שלך כאן ועכשיו ושכולם יקפצו, ואתה לא מבין שהיחיד שמסכן פה זה אתה. כיף להיות אחרי ולהסתכל על כל המעשנים המסכנים האלה ברחוב.
ויש את הבאמת מסכנים, כל כך הרבה אנשים מסכנים בעיר הזו, חלקם מקבצי נדבות קבועים שחורשים את העיר לאורכה ולרוחבה, חלקם יושבים או שוכבים על ספסל, יש את המדברים לעצמם ויש את המדברים אליך שזה הכי מפחיד. אני הולכת ברחוב ומודה לאלוהים על כל מה שהוא נתן לי כי אין כמו לראות את ההפך בשביל להעריך אתה מה שיש לך.
וממה שיש לי למה שאין לי, וזה את התיק החום המושלם הזה בחלון הראווה של "בנקר". אני רוצה את התיק הזה והוא כל כך יקר וכל כמה ימים שאנחנו נפגשים אני קורצת לעברו ואומרת לו שבקרוב הוא יהיה שלי. יש גם את הנעליים הורודות של "פורנרינה" שמחייכות אלי כבר כל העונה, ובכלל אני לא מתעייפת מלהתבונן שוב ושוב בחלונות הראווה ולפתח יחסים כאלו או אחרים עם כל מיני פריטים נחשקים.
הזוג המתנשק המתוק הזה עושה לי להתגעגע, אמרנו שעכשיו אני בזמן הווה, אבל לתוך זמן ההווה שלי נכנס זוג דביק שהזכיר לי זמן עבר, אז מה עושים? זה לא הזוג היחיד, הינה מגיע לו איזה יד ביד חינני, מצחקק לו ומאיים לי על הרגע הזה הכל כך בטוח ונעים שלי. טוב, אני עוברת זמן, אין ברירה, אבל בוחרת בעתיד - אם כבר לחשוב בשניים אז אחשוב על הבחור שאני רוצה ללכת איתו יד ביד ברחוב הזה ובכל רחוב אפשרי בעולם. הוא יהיה גבוה, חתיך , טוב לב, מתוק מתוק וכן, גם הוא ייתן לי נשיקה רטובה ברחוב ושימותו הקנאים!!!
זה מחזיר אותי מיד לשמלות כלה, דיזנגוף הוא רחוב הכלות הבלתי מעורער. לא ברור למה מעצבי הכלות החליטו שדווקא הרחוב הזה מתאים להם, בעיקר שזה יוצר פקק מטורף כל פעם שעוצר רכב מקושט עם גבר מזיע מהתרגשות או מפחד וכלה מנופחת יוצאת לקראתו מלווה בפמליה שלא הייתה מביישת הפקת סרט קולנוע של דובר קוסאשווילי. זה גורם לי לחזור לזמן הווה עם מסר מזמן עתיד שלא מעוניין בהפקות אולמי בונבון מהסוג הזה.
ואז עוברת בחורה חובקת שישיית מים שעליה יש לי שני דברים להגיד – אחד, היא רווקה, ושתיים היא עוד לא רכשה תמי 4. הרבה רווקות יש בעיר הזאת, מה שמצד אחד לא משאיר אותי לבד במערכה כי צרת רבים היא נחמת רווקות, ומצד שני נותן אות אזהרה שאולי העיר הזו מנציחה את אותה רווקות, ואולי כדאי להזמין מוביל צפונה או דרומה כי משנה מקום משנה ... כנראה רק את המקום, אני לא באמת מאמינה בשטויות האלה , זו בטח אמא שלי שמדברת לי מתוך הראש עכשיו.
הגעתי כמעט לדיזנגוף פינת נורדאו ויש כאן בר שהיה פה מזמן רק החליף את השם מ"קו חמש" ל"איזור 1". אולי הוא גם הקשיב לאמא שלי והאמין שמשנה שם משנה מזל. שיהיה לו בהצלחה, אני עוד אעבור פה כמה פעמים לבדוק אם אמא צודקת. כל כך הרבה ברים, בתי קפה, פיצריות וחומוסיות נפתחות ונסגרות ברחוב הזה. כל אחד פותח את המקום , מגשים סוג של חלום ורובם מתנפצים להם בפנים. אני לא מבינה איך מישהו פותח בית קפה איפה שכבר היה בית קפה כושל ולא רועד לו הפופיק? הרי כל כך קשה להיות שונה במקום שיש בו כבר כמעט את הכול, כל כך קשה להתבדל ולהיות מיוחד כשכולם כבר משועממים מהקיים. איך הם חושבים להמציא את הגלגל שכבר יש מכוניות חשמליות על הכביש? אני כבר לא בטוחה אם אני מדברת על העסקים שנפתחים או על עצמי, כי גם אנשים צריכים להתבדל בתוך כל ההמון הזה,אז הם מתלבשים בצורה מסוימת, הם מחפשים כישרונות חבויים שיש רק להם, הם מנסים להיות טובים במשהו והכול רק לא להיות בינוני ומשעמם, אחד כזה שישכחו אותו או חס וחלילה לא ידברו עליו מלכתחילה.
ג'רמיה זה בית הקפה האחרון על דיזנגוף לפני המכון שלי. זה לא סתם בית קפה, זה בית קפה של האנשים שלי, בית קפה שגם אני מבקרת בו לעיתים ופעם הוא היה השכונתי שלי, לא כי גרתי באזור, כי ביקרתי שם יותר מידי אז הפכתי למירב פרום דה בלוק... כשאני עוברת לפני הג'רמיה,אני לא מרגישה דוגמנית רגילה, שם כבר יש סוכנים פוטנציאליים, אז אני לא רק מישירה מבט ונותנת הופעה, אני גם מסתכלת באלגנטיות לראות את הצופים המוכרים ואם אכן יש כאלה בקהל אני מנפנפת באלגנטיות לשלום ונותנת את אחד החיוכים היותר מקסימים שלי. מה גם, שיש תמיד סיכוי שיהיה שם איזה אקס, אז לפני הגעה יש להציץ בחלונות הראווה - שלפנות ערב יש להם אפקט מראה, ולהסתדר בהתאם. היום היה שם רק גיבורי - הבעלים של בית הקפה שדווקא אותו פחות נעים לי לראות מאז שאני כבר לא שכונתית.
הגעתי למכון אחרי טיול ברחוב שלא סתם נקרא על שם מאיר דיזנגוף - ראש העיר הראשון של תל אביב, הרחוב הזה מייצג את תל אביב באנשים שבו, בחנויות שבו, בלכלוך שלו וביופי שלו, הוא ציר מרכזי של העיר הזו שבמקרה גם משמש ככניסה לבית שלי. בינתיים אני פה נשארת באותו מקום ולא מחליפה את השם, בשביל שהמזל יגיע ,הוא יחפש אותי על דיזנגוף...
