יום חמישי, 28 ביולי 2011

הרעש מבפנים


הוא צריך להגיע בכל רגע, היא חשבה לעצמה כשראתה עוד כמה שערות של החתול עפות להן על הרצפה הלבנה.
ניקיון סדר פסח מאחה"צ עדיין לא הצליח להתגבר על כל השערות ששמונץ' מנשיר בכל מקום.
היא קמה מיד לנקות את העדות לכך שבד"כ לא כל כך נקי פה.

הוא צריך להגיע כל רגע והיא לא מצליחה להתגבר על החרדה הזו.
אולי היא תשתה כוס יין? אולי חצי כדור הרגעה?

למה זה כל כך מפחיד אותי? הרי זו לא הפעם הראשונה שגבר נכנס לביתי, לחיי, לנשמתי? היא שואלת את עצמה בניסיון להרגיע את הר הגעש שהתמקם לו בבטן העליונה מאיים לעלות עוד למעלה ולגרום להקאה בלתי רצונית ולביטול המפגש.
זה רעיון, חשבה, אולי אדחה את זה ליום אחר בו אהיה קצת יותר רגועה.

צלצול בדלת, אין דרך חזרה.

הוא נכנס, מריח כל כך טוב. הוא והעיניים היפות הכחולות שלו נכנסו אל ביתה בפעם הראשונה. עם העיניים היא יכולה להסתדר אבל מה היא תעשה עם כל מה שמחובר אליהן?

עשתה לו סיבוב בביתה - לא שצריך הדרכה לשני החדרים התל אביביים שלה. היא לא יכולה להתלהב מהבית שלה, לא אחרי שכבר הייתה במקום אחר בחיים בדירה אחרת, בגודל אחר, שמסמלת סטאטוס שונה ומרגישה כל כך בית.
הם התיישבו על הספה. הספה שהייתה כל כך שלהם עכשיו יושב עליה גבר זר עם עיניים יפות. היא רוצה להתאהב בגבר הזר הזה, למחוק לגמרי את השנתיים האחרונות, להתחיל הכול מחדש, להאמין שסיפור אהבה עם סוף טוב אפשרי גם בבית ספרה.

הוא מזג לה כוס יין, זה בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו. היא הסתכלה על היין נשפך לכוס ונזכרה איך בפעם האחרונה שאיתי היה פה הם שתו בדיוק מאותן כוסות ושכבו מחובקים בדיוק על אותה ספה והוא שר לה את השיר שהיא אוהבת (הוא תמיד ידע ללחוץ על כל המיתרים הנכונים שלה).
איך היא יכולה להמשיך הלאה עם הכוסות האלו והספה הזו? אולי היא צריכה לזרוק גם אותן אחרי שזרקה כל דבר שמזכיר לה אותו מהבית.

הוא הרים את הכוסות, הגיש לה את הכוס השמאלית, הסתכל לה בעיניים ואמר:" לחייך"...לחיי? יכול להיות שמישהו בברכה אחת קטנה ופשוטה שם אותי לפני שהוא שם את עצמו? הרי זו הייתה הבעיה הכי גדולה שלה עם איתי, הוא היה אגואיסט מדופלם והיא והרצונות והחלומות שלה נדחקו אל הפינה אחרי הגחמות וסיפוק היצרים והדרישות הבלתי פוסקות שלו.
אבל היא לא מאמינה כל כך מהר, לא יפילו אותה שוב בפח.

שמונץ' הגיע לסלון להגיד שלום. מאוד חשוב לה לראות איך גבר מתנהג לחתול האהוב שלה. הוא ליטף אותו והחתול עשה שמניות סביב רגליו. אם שמונץ' מאשר את החדש אז היא כבר מתחילה לאהוב בו עוד משהו חוץ מאת העיניים הכחולות.

הם דיברו, על הא ודא ועוד קצת על הא. היא אהבה לדבר, והיא הייתה צריכה מישהו שיקשיב. הוא הקשיב,הוא ממש זרם עם השיחה, נתן את הדעה שלו, צחק כשהיה צריך והצחיק בחזרה בדיוק במקומות הנכונים. היה לה נעים, אולי זה בגלל שהיין כבר התמזג עם דמה או בגלל שהוא עדיין לא ניסה כלום מעבר לשיחה נעימה. זה לא שהם לא התנשקו כבר בדייטים הקודמים אבל פה בספה ששייכת לשניים אחרים בדירה ששייכת לגלגול אחר שלה, עם חוכמת חיים וחשדנות של מישהי שעברה כבר דבר או שניים בחיים, קצת יותר קשה להעביר אותה למצב התגפפות.

הלחיים שלה בערו והשפתיים כאבו, הוא מנשק כל כך טוב והגוף שלו נעים ושוב העיניים האלה שהפעם סוקרות כל פיסת גוף עירומה שלה. איך זה קרה? היין? המילים היפות? יכול להיות שעוד פעם היא נפלה בפח בגלל כמה מילים יפות? היא יצאה מתוך הגוף המתרגש שלה והתבוננה מהצד. גבר זר נוגע בה, גבר שהוא לא הגבר שהיא עוד אוהבת אבל אולי יהיה הגבר שהיא תאהב לנצח. היא התחילה בהשוואות והרגישה כאילו היא שוכבת עכשיו עם שניים, גבר העבר וגבר העתיד והם ניסו להוכיח לה מי יותר טוב, מי יותר שווה, מי ישתלט על ליבה, על מחשבותיה ועל גופה. היא הרגישה כמו באורגיה סוערת עם שתי נקודות שונות בזמן שאף אחת מהן לא קשורה לרגע הזה... ואז היא התעוררה, היא חזרה לחדר לתוך גופה, לרגע הזה, עם הבחור הזר שכבר מתחיל להיות מוכר.

הם שכבו מחובקים על הספה שלה - כן, הספה הזו עכשיו לגמרי שלה. הסלון נראה פתאום שונה, רק עכשיו היא שמה לב כמה התמונה הגדולה שמצולמת בפריז בגווני הספייה מתאימה בדיוק מעל השזלונג של הספה. רק הרגע היא הבינה שהיא סידרה את החלל כל כך יפה וכל כך נעים ומזמין. הרעש של המכוניות מבחוץ פתאום לא הפריע לה, כשהיא יושבת לבדה וחושבת, בא לה לפעמים לצרוח בגלל הרעש הזה. ועכשיו, היא הבינה, שזה לא הרעש מבחוץ הוא שהפריע לה, זה הרעש מבפנים...